תוצאת חיפוש

הקדמה: דלקת משתית שלפוחית השתן/תסמונת כאב שלפוחית השתן (Interstitial Cystitis/Bladder Pain Syndrome) מתבטאת בכאב שלפוחית שתן כרוני ובתסמיני דרכי השתן התחתונות, ופוגעת קשות באיכות החיים. התסמונת מציבה אתגר אבחוני וטיפולי, והטיפול הזמין מוגבל ביעילותו.

בביופסיות מדופן שלפוחית השתן ניתן לעיתים לזהות ריבוי תאי פיטום, החשודים כמעורבים בתסמונת. המשמעות הקלינית של הימצאותם איננה ברורה דיה, והאיגודים המקצועיים השונים חלוקים ביחס למקומן של ביופסיות שלפוחית השתן בסיווג התסמונת.

מטרה: לבחון האם לממצא של ריבוי תאי פיטום בביופסיה משמעות בחיזוי שיפור תסמיני ומשכו בתסמונת כאב שלפוחית השתן.

שיטות: אספנו נתונים אודות מטופלים עם תסמונת כאב שלפוחית השתן, שעברו מתיחת שלפוחית השתן במים (מתיחת שלפוחית השתן במים) (hydrodistension) בהרדמה וביופסיות מדופן שלפוחית השתן. ביצענו מבחנים סטטיסטיים לבדיקת הקשר בין ריבוי תאי פיטום וגורמים מנבאים אפשריים נוספים, של גיל, תחלואה נלווית ונגעי האנר, לבין שיפור בתסמינים.

תוצאות: 35 מטופלים (89% נשים, גיל חציוני 63.5 [טווח בין רביעוני 48.8 73.6] שנים) עברו מתיחת שלפוחית השתן במים בהרדמה ועבור 28 מהם (89% נשים, גיל 63.0 [44.8 73.1] שנים) נמצאו ביופסיות שלפוחית השתן. בקרב 11 (39%) מהם נמצא ריבוי תאי פיטום.

במשך מעקב חציוני של 8.8 [1.7 24.2] חודשים, חוו שיפור 11 (100%) מהמטופלים עם ריבוי תאי פיטום ו-9 (53%) ללא ריבוי תאי פיטום (p=0.007). משך השיפור היה ארוך בכשמונה חודשים (p=0.006) באלו עם ריבוי תאי פיטום. ברגרסיות לוגיסטיות בעלות משתנה יחיד, ריבוי תאי פיטום (p=0.004) ומדד צ'רלסון לתחלואה נלווית (p=0.044) נמצאו מובהקים סטטיסטית.

במודל הישרדות חד משתנים, מהלך השיפור היה ארוך יותר במטופלים עם ריבוי תאי פיטום (p=0.01). במודל cox רב משתנים למשך השיפור, אף גורם מנבא אפשרי לא נמצא מובהק, אך ריבוי תאי פיטום היה הקרוב ביותר (p=0.055).

מסקנות: ריבוי תאי פיטום מגדיר קבוצת מטופלים מובחנת אשר תפיק תועלת רבה יותר מתוצאות מתיחת שלפוחית השתן במים ולמשך ארוך יותר.

דיון וסיכום: למרות המגבלות של מחקר רטרוספקטיבי וגודל המדגם, הצלחנו להראות כי ריבוי תאי פיטום הוא גורם מנבא לשיפור תסמיני לאחר מתיחת שלפוחית השתן במים כטיפול לתסמונת כאב שלפוחית השתן. נדרש מחקר פרוספקטיבי לאימות הממצא ולחקר המנגנונים האחראים לו

כיצד על הרופא לפעול כאשר ארגז הכלים שלו אינו מספק מענה?

בתחום הטיפול בכאב כרוני לא סרטני הוכח, כי בדיקות דימות אינן מבחינות בין נבדקים תסמיניים לאי תסמיניים ואינן מקדמות בהכרח את הטיפול בחולים אלה. אין הוכחה ליעילותן של רבות מהטכניקות הנהוגות במרכזי כאב לטיפול בכאב כרוני. כמו כן, מספר המטופלים הנדרש לטיפול יעיל בתרופות המקובלות בכאב כרוני לא-סרטני (NNT) הוכח כמאכזב ביותר. הטיפול בתרופות אלו כרוך בנוסף בהשפעות לוואי לא מבוטלות וגם בהתמכרות. המרכז לבקרת מחלות ((CDC מדווח על מגפת האופיואידים שנגרמת על ידי הרופאים עצמם. יצרני oxycodon pregabalin ו-duloxetine נתבעים בבתי משפט בארה"ב בסכומי עתק על כך שהדגישו באופן בולט מדי את היתרונות והסתירו את החסרונות של מוצריהם. אם כן עולות שאלות גדולות על מה שהיה מקובל בעבר בטיפול בכאב כרוני.

בשלושים השנים האחרונות הצטברה ספרות המדגישה צדדים אחרים. הוכח שההיבטים המשמעותיים ביותר הגורמים להחמרה של כאב כרוני הם הפרשנות השלילית והקטסטרופיזציה שהחולה נותן לכאב שלו, זאת אפילו יותר מהפסיכו-פתןלוגיות ה"קשות" כגון דיכאון, חרדה בתר חבלתית (פוסט-טראומה), מבנה אישיות ושאר גורמים פסיכו-חברתיים, אשר הוכחו אף הם כגורמים בעלי השפעה רבה. לנוכח זאת, אנו מציעים בסקירה זו מערך כלים אחר לטיפול, שהוא יותר בטוח ומבוסס מדעית עבור הסובל מכאב כרוני.

כאב כרוני מהווה בעייה בריאותית הולכת וגוברת, בעלת השלכות שליליות על האדם הסובל, על משפחתו, סביבתו ועל החברה כולה. כאב כרוני נקשר למצבים גופניים ונפשיים שונים, לרבות מגבלות בתפקוד, איכות חיים ירודה, שימוש מופרז באופיאטים, חרדה ודיכאון, ותורם להוצאות בריאותיות גבוהות במקביל לפריון עבודה נמוך. לחקר המאפיינים האפידמיולוגים של כאב כרוני נודעת חשיבות רבה, לצורך יישום מדיניות ציבורית והטמעת התערבויות, הן לאוכלוסייה הסובלת מכאב כרוני והן לצוותים המקצועיים המטפלים בה. בשנה האחרונה, פרסם המרכז לבקרת מחלות (CDC) תוצאות של סקר רחב היקף שבוצע על ידי ה-2016 National Pain Strategy. מהנתונים עולה, כי 20.4% מהאוכלוסייה הבוגרת בארצות הברית סובלת מכאב כרוני – ברמת תפקוד שמורה למרות הכאב, וכי 8% סובלים מכאב כרוני עם פגיעה חמורה בתפקוד האישי, החברתי והתעסוקתי. שיעורים גבוהים של שתי הקבוצות (כאב כרוני וכאב כרוני עם השפעה חמורה) נרשמו בקרב נשים, אנשים מבוגרים יותר, אנשים שהועסקו בעבר אך כעת אינם עובדים, אנשים החיים מתחת לקו העוני, בעלי ביטוח רפואי ציבורי, ואנשים הגרים באזורים כפריים. בנוסף, שכיחות כאב כרוני עם או ללא השפעה חמורה על רמת התפקוד נמצאה נמוכה יותר באופן משמעותי בקרב בעלי תעודת בגרות לפחות לעומת בעלי השכלה נמוכה יותר.

במאמרם של בלוך קרפל וחב', המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מדגישים המחברים כי נראה שהרובד החברתי-כלכלי הוא הגורם המשותף לרוב המאפיינים שנמצאו משמעותיים בקרב אוכלוסייה הסובלת מכאב כרוני: רמת השכלה, עוני, ביטוח בריאות ציבורי ואבטלה

הקדמה: השמנה היא מגיפה עולמית והשפעותיה ניכרות על בריאות הציבור, בין היתר במטופלים הלוקים בפיברומילאגיה. תוצאות מחקרים קודמים רומזות על כך שהשמנה מהווה גורם סיכון להתפתחות פיברומיאלגיה.

מטרות: מטרת מחקר זה היא לבחון את הקשר בין ה-BMI לפיברומיאלגיה בישראל. מטרת המשנה היא לבחון קשר בין עישון ומצב חברתי-כלכלי לבין פיברומיאלגיה.

שיטות: מחקר זה נשען על בסיס הנתונים הממוחשבים של שירותי בריאות כללית. ממסד הנתונים נלקחו נתונים אודות מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה, ביחס של 5:1 מטופלים שלא לקו בפיברומיאלגיה, אשר עברו התאמה על בסיס גיל ומין. נתונים דמוגרפיים נלמדו משתי קבוצות מטופלים אלה.

תוצאות: המחקר כלל 14,296 מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה ו-71,324 מטופלים ללא פיברומיאלגיה תוך התאמה לגיל ומין. בקרב מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה, ה-BMI הממוצע היה גבוה יותר באופן מובהק לעומת מטופלים ללא פיברומיאלגיה (29.1±6.20 לעומת 28.0±6.01, בהתאמה). עם כל עלייה של יחידה אחת ב-BMI קיימת עלייה של 2.7% בסיכוי לחלות בפיברומיאלגיה. בתסוגה לוגיסטית רבת משתנים, שבה מתייחסים ל-BMI כמשתנה קטגורי, נמצא שבקרב מטופלים הלוקים בעודף משקל (BMI 30-25), הסיכוי לפיברומיאליגה גבוה ב-22.6% בהשוואה למטופלים במשקל תקין, ובמטופלים הלוקים בהשמנת יתר (BMI מעל 30) הסיכוי לפיברומיאלגיה עולה ב-56% לעומת מטופלים במשקל תקין. מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה מדורגים במצב חברתי-כלכלי נמוך יותר בהשוואה למטופלים ללא פיברומיאלגיה – 46.8% לעומת 39.2%, בהתאמה. מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה מעשנים יותר 32.7% לעומת 28.0% מהמטופלים ללא פיברומיאלגיה.

מסקנות: מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה היו בעלי BMI גבוה יותר וכ- 40% מהם לקו בהשמנה. בנוסף, נמצא כי מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה מעשנים יותר ומדורגים במצב חברתי-כלכלי נמוך יותר, בדומה לממצאים במחקרים קודמים.

הקדמה: בעשורים האחרונים נעשה שימוש הולך וגובר בקנביס ותכשיריו למטרות רפואיות ("קנביס רפואי"), ובראשן טיפול בכאב כרוני. דיכאון וחרדה נפוצים בקרב מטופלים הסובלים מכאב כרוני ומהווים גורם סיכון לשימוש לרעה במשככי כאבים אופיואידיים. עם זאת, טרם נחקרה תרומתם להתפתחותו של שימוש לרעה בקנביס רפואי.

מטרות: לבדוק את הקשר בין חומרת דיכאון וחרדה לסיכון לתלות בקנביס בקרב חולי כאב כרוני המטופלים בקנביס רפואי.

שיטות מחקר: במחקר השתתפו 324 נבדקים הסובלים מכאב כרוני ומטופלים בקנביס רפואי, ללא טיפול מקביל באופיואידים. דיכאון נמדד באמצעות שאלון בריאות המטופל (PHQ-9) המבוסס על הקריטריונים לאבחנה של דיכאון רבא (מג'ורי) לפי ה-DSM-IV, חרדה נמדדה באמצעות שאלון חרדה מוכללת (GAD-7) ותלות בקנביס לפי ה-DSM-IV נמדדה באמצעות שאלון AUDADIS-IV. לצורך בדיקת ההשערות בוצעו רגרסיות לוגיסטית עם בקרה על משתנים סוציו-דמוגרפיים וקליניים.

תוצאות: שכיחותה של תלות בקנביס הייתה גבוהה יותר בקרב נבדקים במרבית הרמות של חרדה ודיכאון לעומת אלו ללא חרדה ודיכאון. עם זאת, לאחר בקרה על משתנים מתערבים נמצא כי נבדקים שענו לקריטריונים של דיכאון חמור היו בסיכון גבוה (יחס צולב מתוקן=5.86) לתלות בקנביס לעומת נבדקים ללא דיכאון, ואילו נבדקים בכל רמות החרדה השונות לא היו בסיכון גבוה לתלות בקנביס בהשוואה לנבדקים ללא חרדה.

מסקנות: דיכאון חמור עשוי להיות גורם סיכון לתלות בקנביס רפואי בקרב חולי כאב כרוני.

דיון וסיכום: לנוכח השימוש הנרחב שנעשה בקנביס רפואי, יש להמשיך ולאתר אוכלוסיות אשר עשויות להימצא בסיכון לפתח שימוש בעייתי בחומר זה.

בשנים האחרונות מתגברות העדויות על החשיבות של מנגנונים אפיגנטיים בהתפתחות כאב כרוני. מנגנונים אלו גורמים לשינויים עדינים על גבי הדנ"א וההיסטונים בתאי המערכת הסנסורית, מביאים לשינוי בביטוי הגנומי, ללא שינוי ברצף הגנומי, ומעצבים באופן זה את התגובה הפיזיולוגית לפציעה.

הבנת תהליכים אלו פותחת דלת לפיתוח תרופות חדשות לטיפול בכאב ולמניעת התפתחות כאב כרוני. בסקירה זו נציג את המנגנונים האפיגנטיים הנחקרים היום בתחום הכאב ואת הפוטנציאל הטיפולי הטמון בהם.

פיברומיאלגיה היא תסמונת המאופיינת בכאב כרוני במערכת השרירים והשלד, ברגישות למגע, בתשישות ובתסמינים נלווים הכוללים הפרעות קוגניטיביות, הפרעות של מערכת העיכול ועוד. פרדיגמה מובילה המתייחסת לפתוגנזה של תסמונת הפיברומיאלגיה ותסמונת פונקציונאליות דומות, מתרכזת סביב מושג ריגוש היתר של מערכת העצבים המרכזית. מושג זה מתאר מצב שמתרחשת בו הגברה כללית של הולכת כאב ועיבודו על ידי מערכת העצבים המרכזית, המובילה להתפתחות של אלודיניה (כאב המופק על ידי גירוי אשר לרוב אינו מכאיב) והיפראלגזיה (תגובת יתר לגירוי מכאיב). כיוונים שונים של מחקר תרמו לגיבוש מושג ריגוש היתר של מערכת העצבים המרכזית. ירידה ביכולת של מערכת העצבים לבצע דיכוי בהולכת כאב היא מרכיב מרכזי, וכך גם הגברת תופעות כמו Windup והגברה ארוכת טווח בהולכה. בנוסף, נמצאה עלייה ברמתם של מעבירים עצביים המשתתפים בהגברת הולכת כאב, במקביל לירידה ברמתם של מעבירים עצביים המשתתפים בדיכוי ההולכה. כיום נחקרים מנגנונים חדשים, לרבות הפעלת יתר של תאי מיקרוגליה.

מאפיינים קליניים מסוימים מסבים את תשומת ליבו של הרופא לאפשרות שחולה לוקה בריגוש יתר של מערכת העצבים המרכזית. במצבים אלו שכיח למצוא אזורים רבים ומפושטים של כאב ואנמנזה ארוכת טווח של תסמיני כאב שונים. שכיחות בחולים אלה הפרעות שינה, תשישות והפרעות בריכוז. בחולים רבים קיימים גורמים תורמים שונים, כמו חבלה גופנית, זיהום או מצב של דחק, המקדימים את התפרצות התסמינים. בבדיקה הגופנית אופייני לזהות במיקומים שונים בגוף רגישות רבה למישוש.

דימות תפקודי של מערכת העצבים המרכזית – לרבות שיטות כמו MRI תפקודי (fMRI), הערכת קישוריות בין אזורי מוח שונים וספקטרוסקופיה מגנטית – משפר כיום את הבנתנו בנוגע למנגנונים העצביים העומדים בבסיס התופעה של ריגוש יתר של מערכת העצבים המרכזית.

דורית גמוס

שירות רפואה משלימה ומשולבת, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

במאמר הנוכחי נסקרות העדויות העדכניות אודות יעילות, עלות-תועלת והשפעות הלוואי של הטיפולים המשלימים, על ידי סקירה שיטתית של מחקרים מבוקרים ואקראיים שפורסמו בעיתונות הרפואית המובילה בין השנים 2014-2012. הסקירה הניבה 13 מחקרים מבוקרים ואקראיים וכן 14 מטה-אנליזות שבמצטבר כללו עיבוד נתונים ל-191 מחקרים מבוקרים ואקראיים עם עשרות אלפי מטופלים. מרבית מחקרי הדיקור, לרבות מטה-אנליזות של מחקרים קליניים ושל מחקרי MRI תפקודי (fMRI), עסקו בכאב כרוני. במחקרים אלה הודגם, כי לטיפולי דיקור יתרון מובהק בטיפול בכאב, מעבר להשפעת אינבו (Placebo). בנוסף, במחקרים מבוקרים ואקראיים הודגמה יעילות טיפולי הדיקור בתסמיני מחלת ריאות כרונית מחסימה ובדיכאון בינוני-קשה. מסתמן כיוון מבטיח אף לטיפולי דיקור במחלת  השיגדון (Gout). מניפולציות שידרתיות מקלות על כאבי צוואר, ואילו טיפולי יוגה נמצאו יעילים כנגד כאבי צוואר וכאבי גב כרוניים. נמצא, כי טיפולי עיסוי וטיפולי היפנוזה מקלים באופן מובהק על תסמיני פיברומיאלגיה, ואילו טיפולי טאי-צ'י תרמו באופן מובהק להקלה על תסמיני מחלת פרקינסון ודלקת מיפרקים ניוונית. חמוציות יכולות לסייע במניעת דלקות בדרכי השתן בקרב אוכלוסיות מסוימות של חולים, ואילו צמחי מרפא סיניים עשויים לתרום לאיזון טוב יותר של סוכרת ולסייע בתפקוד ובהישרדות של חולים עם סרטן ריאה מסוג Non-small cell lung cancer. לחלק מהטיפולים המשלימים נמצאה גם עדות לעלות-תועלת. יחד עם זאת, על הרופאים המטפלים להיות ערים להשפעות הלוואי של הטיפולים וליחסי גומלין אפשריים עם תרופות המרשם, ויש הצדקה להמשך מחקר בתחום זה.

 רחל אפרת

מרכז שניידר לרפואת  ילדים בישראל

הטיפול בכאב בילדים נמצא בפיגור ניכר לעומת הטיפול במבוגרים. העברת הגירוי הכואב קיימת כבר משבוע 21 להריון, אך תפקודה עובר שינויים מתקופת העובר ועד לילד בוגר. כמו כל מערכת עצבים מתפתחת, כאב נשנה או כרוני משפיע על התפתחות מערכת העצבים המרכזית, החל מקליטת גירוי הכאב ועד לתגובה המוטורית, תחושתית ופסיכולוגית.

אומדן כאב בילדים מהווה אתגר, עקב מיגבלת התקשורת המילולית בגילים הצעירים והשפעת שלבי התפתחות פסיכו-חברתית של הילדים. מסיבות אלו ואחרות יש למטפלים נטייה להתייחס לכאב המובע על ידי הילד כ"מוגזם" או "היסטרי" ולהמעיט בהערכתו. 

למרות הדמיון הרב בתסמונות הכאב בין ילדים ומבוגרים, קיימות מספר תסמונות האופייניות יותר בילדים, ותסמונות אחרות שהן בעלות ביטוי שונה בילדים או שהן מגיבות לטיפול בשונה מזה של מבוגרים. יש להכיר את הביטוי המיוחד של תסמונות הכאב בילד ואת שיטות הטיפול המיוחדות לילדים.

בבחירת התרופה לילד יש להתחשב במספר בעיות המיוחדות לילדים, השפעתן השונה, בעיות אישור לטיפול בילד ואופן הגשת התרופות (פרזנטציה) שלעיתים אינה מתאימה לילדים.

קיימת עדות לכך שכאב כרוני בילד משפיע על שינויים בצמיחת מערכת העצבים ועל ההתפתחות הפסיכו סוציאלית של הילד, וכי כאב כרוני בילד עלול להביא להתפתחותו כמבוגר הסובל מכאב כרוני שתורם פחות לחברה. כאב כרוני בילדים מאובחן מאוחר מאשר במבוגרים, קיימת נטייה להמעיט בכאב שהילד טוען לו, והתייחסות מערכות כלכליות אינה מעודדת טיפול מתאים בילד הכואב.

ולנטינה סמיונוב^1,2, פסח שורצמן^1,2

¹היחידה לטיפול פליאטיבי ושיכוך כאב, המחלקה לרפואת משפחה, מרכז סיאל-מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, החטיבה לבריאות הקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²שירותי בריאות כללית-מחוז דרום, באר שבע

במדינות רבות באירופה, נטילת אופיואידים כטיפול ארוך טווח בכאב על רקע סרטני ולא סרטני עלתה באופן משמעותי בעשור האחרון. המטרה בטיפול זה היא להעלות את איכות החיים של החולה, ולאפשר המשך חיים חברתיים פעילים וחזרה לעבודה. סוגיית יכולת הנהיגה של חולים הנוטלים באופן קבוע אופיואידים וההיבטים הרפואיים-משפטיים של יכולת הנהיגה מטרידה רופאים, חולים ובני משפחותיהם, וכן את החברה בכללותה.

במחקרים רבים נבדקה ההשפעה של תרופות אופיואידיות שונות על יכולות קוגניטיביות ויכולת נהיגה בקרב אנשים בריאים, בחולים שנוטלים תרופות אופיואידיות לכאב כרוני סרטני ולא סרטני בדרכי מתן שונות, ובחולים הנוטלים תרופות אלה במשלב עם תרופות פסיכואקטיביות אחרות.

במחקרים שנערכו בנושא הוכח, כי חולים הנוטלים מינונים יציבים של אופיואידים עשויים להמשיך לעבוד ולנהוג בבטיחות. ההחלטה לאפשר נהיגה ברכב לאנשים המטופלים באופיואידים היא החלטה אינדיבידואלית, הצריכה להתקבל על בסיס נתונים קליניים עדכניים, ועל הערכה גופנית ונפשית של המטופל. מאידך, גם על המטופלים מוטלת האחריות על מצבם לפני הנהיגה ובמהלכה.

סיימון וולפסון

המכון לרפואת כאב, הקריה הרפואית לבריאות האדם רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

נטל המחלה של הפרעות וכאבים במערכת השריר-שלד עצום במימדיו. כפי שסקרו משוב וטבנקין באופן מדויק במאמרם המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', כאב שריר-שלד כרוני מופיע באחד מכל ארבעה אנשים במדינות המפותחות. העלות הישירה של טיפול בכאב כרוני על רקע מחלות שריר-שלד מתגמדת לעומדת העלויות הבלתי ישירות, המתבטאות באובדן ימי עבודה, בפרישה מוקדמת מעבודה, בקצבות מחלה ובאבטחת הכנסה.

שרי טל¹, אלכסנדר גורביץ², ולדימיר גולר¹

¹המחלקה לרפואה פנימית-גריאטרית, מרכז רפואי קפלן, ²המחלקה לרפואה גריאטרית חדידה (Sub-acute), בית-חולים הרצפלד, מרכז רפואי קפלן

כאב כרוני שכיח בקשישים, ועלול להשפיע על תפקודם ואיכות חייהם. הכאב הכרוני הוא תִסמונת המשפיעה על מרכיבים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים, ומושפעת מהם. טיפול מיטבי בכאב כולל כל אחד מהמרכיבים הללו. הכאב הכרוני ניתן לטיפול, אך תת-דיווח, תת-אִבחון ותת-טיפול מאפיינים מצב זה, ומונעים טיפול מיטבי בחלק גדול מהחולים. הסיבות לתת-טיפול בכאב כרוני בקשישים כוללות, בין השאר, תת-הערכה של כאב והימנעות מטיפול באופיאטים. הגישה להערכת הכאב והטיפול בו מורכבת יותר בקשישים בהשוואה לצעירים, שישים לוקים לעיתים קרובות בבעיות רפואיות רבות, וייתכנו מקורות רבים לכאב. שכיחות גבוהה של פגיעה בחושים, דיכאון, נכות ושיטיון בחולים קשישים מקשים על הערכת הכאב והטיפול בו. בנוסף, בשל פרמקוקינטיקה ופרמקודינמיקה הייחודיות לקשישים, רגישים הם להשפעות לוואי של תרופות – רגישות המקשה אף היא על הטיפול בכאב. טיפול מושכל בתרופות במִשלב עם טיפול לא-תרופתי עשוי להקל על הכאב. השיפור ביכולת התִפקוד עשוי לעיתים קרובות לעלות באופן משמעותי על מידת ההפחתה בחומרת הכאב.

שמואל רייס¹, אמנון להד²

¹המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ושירותי בריאות כללית, ²החוג לרפואת המשפחה של האוניברסיטה העברית בירושלים ושירותי בריאות כללית

המטרה בקווים מנחים ((Clinical practice guidelines אלו היא להתוות גישה אחידה, המבוססת על עדויות מחקר (Evidence-based) לאיבחון וטיפול בכאב גב תחתון כרוני. עד כה לא פורסמו בישראל הנחיות שכאלו, וההנחיות הקודמות עסקו בכג"ת חד בלבד.

השנה מופצות הנחיות קליניות לאיבחון וטיפול בכאב גב תחתון כרוני (להלן כגת"כ)¹ על-ידי הר"י. במאמר זה מובאת תמצית ההנחיות לאיבחון וטיפול בכגת"כ בלתי סגולי. לכל המלצה הוצמדה דרגת המהימנות המחקרית, המאפשרת למטפל לבחון את שיקוליו יחסית לסרגל המהימנות. להנחיות תוקף של קבוצה רב-לאומית ורב- מקצועית מן השורה הראשונה בטיפול וחקירת התחום. התוקף יישמר בכפוף לעדכון עיתי של הקווים המנחים, תוך מעקב שקדני אחר ההתקדמות בהבנת תחום מורכב זה. אין קווי הנחיה תחליף לשיקול הקליני הזהיר ולהיכרות האישית עם המטופל. יש בהם כלי עזר לתמיכה בהחלטות על-ידי דיווח של תמצית הידוע מדעית לגביהן.

אופיואידים הם אבני פינה בטיפול בכאב ממקור ממאיר ובשנים האחרונות גם בכאב ממקור שאינו ממאיר. מידת צריכת המורפין של כל מדינה מהווה על-פי אירגון הבריאות העולמי סמן חשוב לאיכות הטיפול בשיכוך הכאב. בקרב כמחצית ממדינות העולם קיימת צריכה נמוכה ואף אפסית של מורפין.

המטרה במאמר הייתה לבחון את השינוי במגמות צריכת אופיואידים בקרב מבוטחי שירותי בריאות כללית (שבכ"ל)¹ במשך חמש שנים (2000-2004) בישראל.

לשם כך הופקו ממאגרי המידע המחשביים של שבכ”ל נתוני ניפוק של תכשירי האופיואידים המאושרים לטיפול רפואי במדינת ישראל בין השנים 2000-2004. הופקו גם נתונים דמוגרפיים של החולה ונתונים על תחלואה (כאב ממקור ממאיר או כאב כרוני שאינו ממקור ממאיר).  בניתוח הנתונים נעשה תרגום לשווה ערך מינון מורפין הניטל בדרך פומית (Oral morphine equivalents), על-מנת שניתן יהיה להשוות את צריכת האופיואידים של התכשירים השונים (הידרומורפון, מטאדון, פנטניל, אוקסיקודון).

בין השנים 2000 ו- 2004 נמצאה עלייה של 68% בסך מ"ג המורפין שנצרך בשנה (מ- 56.4 ק"ג ל- 94.9 ק"ג) ובמ"ג מורפין לנפש (מ-15.7 ל-25.3 מ"ג). סך כמות מורפין למירשם עלתה מ-   834.2מ"ג ל- 892.9 מ"ג. מספר החולים שקיבלו מירשם לאופיואידים גדל פי 1.47 (מ- 18,551 ל- 27,302) כשבאותו זמן עליית מספר המבוטחים הייתה קטנה יותר משמעותית (בכ-4% בלבד). בבחינת מאפייני החולים לא נמצאו לאורך השנים הבדלים משמעותיים במין ובגיל של מקבלי האופיואידים. בהשוואת צריכת האופיואידים בין חולים עם כאב  ממקור ממאיר לחולים עם כאב כרוני שאינו ממאיר, נמצא כי בשנת 2004, חולים עם כאב ממקור ממאיר צרכו מינון הגבוה פי 2.74 לחולה לעומת חולים עם כאב ממקור שאינו ממאיר (6110.8 מול 2225.6 מ"ג/חולה בשנה).

לסיכום, מהנתונים ניצפתה מגמת עלייה בטיפול באופיואידים בשבכ”ל בישראל. עלייה זו מהווה סמן לשיפור הטיפול בשיכוך כאב על-פי מדדי אירגון הבריאות העולמי.

______________________________

¹ שבכ"ל – שירותי בריאות כללית.